כשאני מסדרת בתים של לקוחות, הקטיגוריה האחרונה של חפצים שאני מגיעה אליה הינה חפצים בעלי ערך רגשי / נוסטלגי. את הפריטים הנ"ל אני משאירה לסוף, כי אותם הכי קשה לנו לזרוק וניפויים אורך זמן רב.
המילה "מזכרת" כשמה כן היא - מזכירה לנו זמן שבו החפץ הזה גרם לנו שמחה והמחשבה על כך שנזרוק את החפצים הללו לפח מעוררת בנו את החשש שנאבד גם את הרגעים היקרים שכרוכים בהם.
אבל, בפועל, אין לנו סיבה לדאגה, זכרונות יקרים לא יאבדו גם אם נזרוק את החפצים שקשורים בהם.
יש לי לא מעט לקוחות שהדרך שלהם להיפרד מחפצים סנטימנטליים היא להעביר אותם לבית ההורים.
למעשה הבעיה לא נפתרת, אלא רק "עוברת דירה".
ברור לגמרי, שהארגזים בהם מאופסנים הזכרונות לא ייפתחו לעולם.
אני מתנגדת נחרצות להעברת ארגזים עם חפצים (סנטימנטליים או אחרים - בגדים, צעצועים וכו') לבית ההורים. לכן, אני ממליצה לכל מי שנוהג/ת כך, לעבור על הארגזים שבבית ההורים ולזרוק את כל מה שאינו רלוונטי לחייכם בהווה. זה ישחרר גם אתכם וגם את הוריכם.
כשתמודדו עם כל חפץ נוסטלגי ותחליטו מה לזרוק זה יעזור לכם לעבד את עברכם. אני חושבת שאם תעשו סדר בחפצים שלכם, בכך תעשו סדר גם בחיים שלכם ותוכלו לחיות עם הפנים קדימה.
העבר שלכם לא צריך להיות תלוי עליכם כמו משקולת שמונעת מכם לחיות את ההווה.
אציין גם, שכשאני מסדרת בתים של אותם הורים שילדיהם העבירו להם את חפציהם למשמרת ללא הגבלת זמן, אני תמיד ממליצה להורים להציב אולטימטום - לא להסכים שהבית שלהם ישמש כמחסן ולתת לילדיהם חודש להוציא את החפצים (עד שיתרמו אותם), לא למעלה מכך.
החריג היחיד הוא, כשמדובר בחפצים שילדים או נכדים משתמשים בהם בתדירות גבוהה בזמן שהם מבקרים, שאז יש הצדקה להמשך ההחזקה שלהם בבית ההורים.
לסיכום- אני סבורה שמותר לשמור חפצים בעלי ערך רגשי אבל שמספרם יהיה מועט ומוגבל, בוודאי שלא ארגזים שלמים של כאלה...
