הקריטריון שקובע אם נשמור חפץ כלשהו שברשותנו, הוא - האם הוא מעורר בנו שמחה, כך על פי תורתה של מארי קונדו, עימה אני מסכימה.
לעיתים יש חפצים שאנו לא מסוגלים לזרוק, למרות שהם בבירור לא מעוררים בנו שמחה, וזה מהווה בעיה עבורי (כאשר אני מסדרת בתים עם לקוחותיי).
את אופן השיפוט האנושי ניתן לחלק ל-2 סוגים: שיפוט רציונלי, ושיפוט רגשי/ אינטואיטיבי.
כאשר הלקוחות שלי נדרשים להחליט ממה להיפטר, בד"כ השיפוט הרציונלי הוא זה שמקשה עליהם.
אמנם, באופן אינטואיטיבי, הם יודעים שחפץ מסויים כבר לא ישרת אותם, אבל ההגיון שלהם מעלה טיעונים שונים בזכות שימור החפץ, לזרוק אותו זה בזבוז- הוא עלה הרבה כסף / טרם השתמשנו בו, או, לחילופין, אולי אזדקק לחפץ זה בעתיד.
אני משתדלת, כאשר אני מסדרת בית עם לקוחות, לא לתת למחשבות על בזבוז למנוע מהם להיפטר מחפץ כלשהו. המחשבה על בזבוז כן אמורה להוות שיקול כדי להימנע מקנייה עתידית שעלולה להתגלות כמיותרת, אבל אם כבר רכשתם חפץ שאין לכם שימוש ו/או הנאה ממנו, רצוי להעביר אותו הלאה.
כדי שתוכלו להעריך באמת את הדברים שחשובים לכם, תצטרכו קודם כל לזרוק את החפצים שמיצו את מטרתם. אין בכך בושה או בזבוז. יתכן שהמטרה של הבגד היתה ללמד אתכם שיעור- מה כן הסגנון שלי, מה נכון ומתאים לי, לעומת - מה עלי להימנע מלרכוש.
לכל חפץ יש תפקיד אחר- לא כל הבגדים הגיעו לרשותנו כדי שנלבש אותם לנצח. יתכן שבגד מסויים מילא את ייעודו בכך שלימד אותנו מה לא מתאים לנו. וכעת הגיע הזמן להיפרד ממנו.
אני תמיד אומרת ללקוחותיי, שאם משהו קבור עמוק בארון או במגירה והם לא זכרו שהוא קיים, הרי שככל הנראה הם אינם זקוקים לו או שהחפץ הזה אינו יקר לליבם. יתכן שמישהו אחר עשוי להנות או להשמיש את החפץ הזה.
כשיהיו לנו פחות חפצים נוכל להעריך ולהנות יותר מאלה שברשותנו !
